2000 סיפורים קטנים: הזיכרון שחרוט בבטן של בת-ים
מאת: בן מלכה
במוצאי שבת הקרוב ימלא חודש לאותו מוצ"ש שהעיר בת-ים לא תשכח לעולם. כנראה שגם אני לא.
אזעקה אחת חדה, בשלוש לפנות בוקר של יום שישי שקדם לאותו מוצאי שבת, פילחה את האוויר והעירה את כולנו מהמיטה. בדיעבד, זו הייתה נקודת הכניסה למערבולת שעד היום לא חדלה לסחוף אותי – ואת רבים מאיתנו.
לילות בלי שינה, מראות שפוצעים את הנפש, ושק עצום של אלפי סיפורים קטנים שהולכים איתך לכל מקום. גם כשאתה עוצם עיניים – הם נשארים.
אבל בתוך הכאוס הזה, התבהרו לי גם כמה תובנות חשובות:
1. האימון עובד
לא אחת סיפרתי לחברים על ההיערכות העירונית של בת-ים למערכה כוללת – תרחיש שבו חמאס וחיזבאללה פועלים יחד (כן, זה היה הפחד הכי גדול שלנו פעם, זוכרים?).
ברוב הפעמים קיבלתי תגובות מופתעות, ולפעמים גם בדיחות ציניות:
"אתם עירייה, מה לכם ולחירום? אתם לא צבא."
אבל אם יש דבר אחד שלמדתי מצמד המורים הכי טוב שיכולתי לבקש צביקה ברוט – Tzvika Brot ו Yodfat Afek-arazi זה שאנחנו לא סומכים על אף אחד, ולא מחכים שיבואו. אנחנו נהיה שם קודם ונעשה את זה הכי טוב שאפשר.
וכך עברנו חודשים של תרחישים, סימולציות, פתרונות יצירתיים וכתיבה אינסופית.
וכשזה קרה – ידענו בדיוק מה לעשות.
כשההלם הראשוני משתלט והגוף קופא – האוטומט עובד.
מה שתרגלת, זה מה שתבצע.
2. אין פתרון אחד – יש אלפיים
כשאתה מטפל בכ-2000 מפונים, אתה מבין מהר שאין פתרון אחיד. אין תבנית. אין קיצור דרך.
זה לא מערכות – זה אנשים.
וזה מחייב אותנו לעבוד כמו נמלים – אחד אחד.
ילד שזקוק לצעצוע שנמצא בתוך הבית ההרוס, ילדה שמבקשת סט ספרים, אישה שמחפשת תמונה ממוסגרת מתוך המקום שהיה פעם הבית שלה, נער שצריך מחשב כדי להגיש עבודה בהיסטוריה.
רק מי שהיה שם יבין: לפעמים, דווקא הפרטים הקטנים – הם אלה שמחזיקים אותך.
לא כסף, לא ביטוח. עוגן נפשי קטן, שאין לו מחיר.
אם אתה מקשיב באמת ונמצא שם – אתה תהפוך את העולם כדי להשיג בדיוק את הדבר הזה, גם אם הוא "קטן", וגם אם הוא "רק סמלי".
3. "יש לך חמש דקות לבחור מה להוציא מהדירה שתיהרס מחר"
משפט שלא חשבתי שאי פעם אצטרך לומר.
אבל אמרתי אותו. ואני לא מפסיק לחשוב עליו.
חיים שלמים שנארזים ב-5 דקות.
מה הייתם בוחרים?
אני באמת לא יודע מה הייתי לוקח – אבל אני כן לומד, בכל יום מחדש, להודות על מה שיש לי.
גם על הדברים הקטנים שתמיד נראים מובנים מאליהם.
4. יש לנו עם של גיבורי־על
וזו לא סיסמה.
אנשים טובים, עם לב זהב, נמצאים לצידנו.
אנשי חילוץ, עובדי עירייה מסורים (כן, גם אלה שצוחקים עליהם שב-15:30 הם כבר בבית), מתנדבים, עמותות, אנשים פרטיים, תורמים מעבר לים – כולם באו. חיבקו. סחבו. הזיעו. היו.
גם כשכבר לא היו כותרות, גם כשצלמי החדשות עזבו, גם כשעם הספר חזר לעסוק בהדחה האחרונה מהאח הגדול – הם נשארו.
לא בשביל תהילה.
אלא כי מישהו היה צריך אותם, אז הם באו.
יש אלפיים סיפורים קטנים שלא ייכנסו לפוסט הזה. אבל הם איתי – כל הזמן.
ובתוך כל הכאב, אני גאה.
גאה באנשים שלצידי.
גאה בדרך שעשינו.
גאה בבוס שלי צביקה ברוט – Tzvika Brot (שעוד יכתבו עליו ספרים שלמים על הלב הענק, המקצוענות והמסירות שלו).
גאה בעיר הזאת.
ובעיקר – מלא תקווה.
שאנחנו נקום.
ושנקום חזקים יותר.
בתמונה, מנוחת הלוחם בין הערכת מצב למפגש עם המפונים במלונות, צביקה ברוט – Tzvika Brot חוטף נמנום אחרי עוד לילה ארוך ללא שינה.
🗨️ "בן, אתם מתפקדים מדהים. אין בת־ימי שלא מרגיש שיש מישהו שיבוא לעזור."
🗨️ "וגם כשהוא נח – צביקה עם שני טלפונים עליו. כדי שלא לפספס שום הודעה. צביקה דמות של דאגה ומקצוענות."
🗨️ "לא דאגתי ולא נכנסתי לסחרור – כי ידעתי שאני גרה בעיר שלראשונה אפשר לומר בגאווה שאפשר לקנא בהנהגה שלה."
🗨️ "שאפו גדול על עשייה ללא לאות למען תושבי העיר. סביב השעון. ובכלל."
🗨️ "ברגעים של מצוקה וגם בשגרה – הנוכחות שלכם מורגשת. הלב שלכם מורגש. והמצוינות נראית בכל פרט."
🗨️ "שי אודסר – פגשתי אותו ב-9 בבוקר מסדר ארוחת בוקר למפונים. קארין אמינוב – עבדה סביב השעון, גייסה מתנדבים."
🗨️ "בן, כששיתפתי אותך בסיפור של מפונים – ענית לי מיד 'תני לה את הנייד שלי ואעזור לה'. הכול מתחיל מהראש – ויש לך בוס שזה מה שהוא מאמין."
🗨️ "אין עליך ואין על ראש העיר – נלחם בשבילנו ולא עזב לרגע. יישר כח!"
🗨️ "אין ספק – כשהלב פועל, הכול פועל."
🗨️ "כל הכבוד לעיריית בת ים ולעומדים בראשה. בת ים הוכיחה שהיא לא רק עיר – היא קהילה.
פרסומת
